החלטה בערעור בעניין בקשה למחיקת כותרת "בסדר דין מקוצר"

המשיבה הגישה בתיק העיקרי תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת לפינוי וסילוק יד מהמקרקעין הידועים כחלקה 55 בגוש 6356 (להלן - המקרקעין). לטענת המשיבה היא הבעלים במקרקעין והמחזיקה בהם. המשיבה טוענת בכתב התביעה, כי המערערת הינה חברה העוסקת במכירת רכבים, אשר פלשה למקרקעין והציבה בהם מבנים רבים ללא היתר כלשהו מהמשיבה.

המערערת הגישה בבש"א 1691/08 בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" מכתב התביעה. לטענת המערערת, לא צירפה המשיבה לכתב התביעה ראיה כלשהי בכתב לכך שהמערערת מחזיקה במקרקעין. על כן, טוענת המערערת, אין התביעה ראויה להיות נידונה בסדר דין מקוצר.

בהחלטתה מיום 10.6.08 דחתה כב' הרשמת טל אוסטפלד-נאוי את הבקשה למחיקת הכותרת. בהחלטתה של כב' הרשמת נקבע, כי די במסמכים המצורפים לכתב התביעה על מנת להכשיר את התביעה להיות נדונה בסדר דין מקוצר. על החלטה זו הוגש הערעור המונח בפני.

המערערת טוענת, כי המסמכים אשר צורפו לכתב התביעה אינם מהווים ראיה לכך שהמערערת מחזיקה במקרקעין. המדובר, לטענת המערערת, במסמכים שאינם קשורים למערערת ואין בהם כדי להוות ראיה בכתב, הדרושה לשם הכשרת התביעה להיות נדונה בסדר דין מקוצר.

בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, נאמר:

"ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:

(1)                 ...

(2)                 ...

(3)          תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, חל עליו, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב".

מהן אותן "ראיות שבכתב", הנזכרות בתקנה 202(3) לתקסד"א?

בפסק דינה של כב' השופטת (כתארה דאז) הילה גרסטל בבר"ע(ת"א)1329/02, הינדי נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2003(1)37112, נאמר:

"תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת אלו תביעות ניתן להגיש בסדר דין מקוצר. על פי תקנה משנה (3) ניתן להגיש בהליך זה תביעה לסילוק יד ממקרקעין שחוק הגנת הדייר לא חל עליהם ובלבד שהתביעה תתבסס על ראיה בכתב. המבקשים טוענים שאינם פולשים, בניגוד לקביעת בית משפט קמא, ואולם, לצורך הבקשה למחיקת כותרת, אין צורך לקבוע שהנתבע בסדר דין מקוצר הינו פולש, אלא די בכך שהתביעה עצמה הינה לסילוק יד. באשר לטענה בדבר העדר ראיה בכתב ביחס לזכויות המשיבות במגרשים, אין ספק שדי בנסח הרישום בטאבו ביחס לזכויות המינהל בנכס, כדי למלא אחר דרישת תקנה 202 להגשת תביעה בסדר דין מקוצר ... אני סבורה שלנוכח זכותו הבלתי מעורערת של המינהל בנכס, ולנוכח הדרישה המינימלית, של ראשית ראיה, לצורך הגשת תביעה בסדר דין מקוצר, אין מקום למחוק את כותרת התביעה".

הדברים אינם משתמעים לשני פנים. נסח רישום מקרקעין, המעיד על היותו של תובע בעל זכויות בנכס, די בו כדי להוות ראיה בכתב לשם כניסתה של תביעת פינוי בשערי סדר הדין המקוצר. כך נקבע גם בדעת הרוב בע"א(ת"א)624/89, רחמים נ' קוהן, דינים מחוזי כו(5)731, וכך נאמר שם:

"אם לא תאמר כן ואם נאמץ את דעתו של חברי הנכבד, השופט זמיר, הרי שאין לך מקרה בו ניתן להגיש תביעה לסילוק, נגד פולשים ומסיגי גבול למיניהם, בסדר דין מקוצר. שכן כיצד זה תוכל להיות בידי התובע (הבעלים כדין) ראיה או ראשית ראיה בכתב על עצם עובדת הפלישה, כאשר זו נעשתה מלכתחילה שלא כדין ובלא הסכמתו של הבעלים ובלא ידיעתו. הראיה היחידה היכולה להיות בידיו של בעל המקרקעין במקרה זה היא רק נוסח הרישום המוכיח את בעלותו, ובנסיבות דלעיל, ורק בהן גם מהווה ראשית הראיה הדרושה לגבי עצם זכות החזקה".

הפסיקה העניקה פירוש מקל לצורך בראיה בכתב לשם הגשת תביעה בסדר דין מקוצר.  לא כל אחת ואחת מהעובדות המקימות את עילת התביעה צריכה ראיה בכתב. בתביעת פינוי די בצירוף ראיה בכתב לעצם היותו של התובע הבעלים החוקי של המקרקעין. דרישה לצירוף ראיה בכתב בנוגע לכל אחת ואחת מהעובדות המקימות יחדיו את עילת התביעה הייתה מונעת את השימוש בסדר דין מקוצר ומותירה את רובן של התביעות מחוץ למסגרת זו של סדר דין מקוצר. אין ספק, שלא זו היתה כוונתו של מחוקק המשנה.

במקרה דנן צירפה המשיבה לכתב התביעה נסח רישום מקרקעין, המעיד על כך, שהיא הבעלים הבלעדי של המקרקעין. נראה כי די בכך על מנת להכשיר את התביעה להיות נדונה בסדר דין מקוצר.

אשר על כן, הערעור נדחה.

המערערת תשא בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורך דינה בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המערערת תגיש בתיק העיקרי בקשת רשות להגן בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה.